<h1>ראבי"ה סימן אלף כ"ח</h1>
<h2>דף מט.</h2>
תשובה זו לר' יואל חתני (ב"ק ע' ע"א) אמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי ומסיק לה דכר' יוחנן אמרוה דאמר אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו והוא הדין שאינו מוכר ונותן ולא מרשה. ועדיפא מדר' יוחנן דאילו ר' יוחנן לא אמר אלא בנגזל, דא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים אין יכול להקדיש לפי שאינו ברשותן אבל פיקדון מצי מקדיש ויהיב דכל היכא דאיתיה ברשותיה איתיה, ואינהו נהרדעי אמרי אפילו פיקדון לא מצי מקדיש ויהיב, דכיון דבעי למיכתב ואפיק לנפשך כדמסקי ואזיל דהוא לשון מתנה, לא כתבינן דלא מצי למיתב דאינו ברשותו. ואיכא דאמרי סברי נהרדעי כר' יוחנן מכל וכל ואמרי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה וכגון שתבעו המפקיד לנפקד וכפר לו. דכיון דכפר הו"ל כגזלן ואינן ברשות הנגזל למיתבינהו. אבל לא כפריה כתבינן אדרכתא דהא איתנהו ברשותו ומצי יהיב להו דהא לאו גזולין הן. וכעובדא דר' אבא ודרב פפא (שם ק"ד ע"ב) דיהיבו ממון דהוה להו ביד אחר. וכיון דכר' יוחנן אמרי מכל וכל נראה לי דדווקא פיקדון דכי כפר ביה הוה ליה כגזלן עליה דליכא למימר אשתמוטי קא מישתמיט ליה דלאו להוצאה ניתן, הילכך לא כתבינן אדרכתא אפיקדון דכפריה, אבל מלוה [ד]להוצאה ניתנה אי כפר בה אשתמוטי משתמט ליה ולא הוי גזלן וכתבינן אדרכתא. ואומר אני דמכאן דיקדקו דורות שלפנינו לכתוב אדרכתא אמטלטלי דכפריה. וכיון שהנהיגו על המלוה טעו הבאין אחריהן לכתוב גם אפיקדון דכפריה שלא כהלכה. ואם יביא איש על חברו אדרכתא דידע' דכפריה הוא לא יזדקקו לה ב"ד (אמרי נהרדעי הא דאמרן דכת' אדרכתא אפקדון דלא כפריה) אי לא כתב בה זיל דון ואפיק לנפשך שנותן הממון במתנה למורשה, לא אית ביה מששא דסברי לה כרב יוסף בר חמא בעובדא דר' אבא [שם], דר' אבא הוו ליה זוזי ביד רב יוסף בר חמא א"ל לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי אתא לרב יוסף א"ל כתב לך ר' אבא התקבלתי דהוא אורכתא דכתב בה ותהא ידו כידי וכו' עד כל דמיתעני לי מן דינא קבלתי עלי א"ל לאו. א"ל זיל כתוב לך התקבלתי, כלומר תביא הרשאה וטול. הדר א"ל אפילו יכתוב לך הרשאה לא אתן לך כי אם הייתי נותן לך ע"פ הרשאה דר' אבא שמא ימות ר' אבא קודם שאתן לך ויפלו לפני יורשיו ואם יאנסו בדרך יאמרו היורשין הנכסים שלנו היו בעודן בידך ולא על פי הרשאה שלנו נתתה ולך נאנסו. אלא זיל ליקנינהו ר' אבא לך אגב קרקע במתנה, דאז יצאו מרשות היורשין אפילו ימות ר' אבא אין ליורשין בהם כלום אם יאנסו בדרך, ותא את כתב בפני עדים שקיבלתם ממני. כי הא דרב פפא אקני נמי ממון שהיה לו בי חוזאי לרב שמואל אגב קרקע כי לא היו סומכין על הרשאה כי לא היו רגילין לכתוב בהרשאה ואפיק לנפשך לשון מתנה עד שבאו נהרדעי ותקינו לכתוב. דאי לא כתב בה לשון מתנה היה הנפקד מדחה אותו ואומר שליח של מפקיד אתה, ושמא מת והפיקדון של יורשין הוא ואם אתננו לך ויאנס יחזרו עלי כדברי רב יוסף, ולאו בעל דברים דידי את כי של היורשין הוא הפיקדון. וכיון דכתב לשון מתנה אהני דאפילו מת המפקיד ונאנס הפיקדון, לית להו ליורשין על הנפקד כלום דהא יהביה אבוהון למורשה. וגם אין יכול לומר לאו בעל דברים דידי את דשל יורשין הוא, דהא יהביה ליה. ואפילו לר' יוחנן דאמר (ב"ק ק"ד ע"א) שליח שעשאו בעדים הוי שליח והילכתא כוותיה, מודה הוא כדרב יוסף דמצי אמר לשליח דילמא מת שולחך ולאו בעל דברים דידי את, דטענה ברורה היא והיכי מצי פליג. ועוד דנהרדעי דאית להו דר' יוחנן תקינו כרב יוסף. והכי א"ר יוחנן שליח שעשאו בעדים הוי שליח שאם יתננו לשליח ויאנס והמשלח קיים לא יחזור על הנפקד. אבל אם מת המשלח קודם שנתן לשליח ונאנס, ודאי ברשות היורשין נתן ולא היה שלוחם וחייב הנפקד. נפקא מיניה להיכא דעבד המפקיד את בנו או את הראוי ליורשו שליח, דלא מצי נפקד מדחי ליה למימר מת שולחך ונפל לפני יורשו דהא הוא עצמו היורש. ואמר אביי אי כתב בה למחצה ולשליש וכו'. אביי מוסיף אנהרדעי דאמר[י] דצריך לכתוב ואפיק לנפשך כל הממון, ואמר אפילו לא כתב לו כל הממון אלא שכתב ואפיק לנפשך חצי הממון או שלישו, מיגו דמשתעי למאי דכתב ליה משתעי לכוליה, ולא מצי מדחי ליה למימר במאי דכתב לך (לאו) בעל דברים דידי את ובמאי דלא כתב לך לאו בעל דברים דידי את. דאביי לטעמיה דאמר (גיטין מ"ח ע"ב) בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה אם בא לטעון עם אחר עליהן. ולא אמרן אלא דלא נחית לפירא שאין יכול לטעון עמו מנכסי מלוג דאין שם פירות. או שכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסיך. אבל נחית לפירא דלא סילק עצמו מפירותי' ויורד לדין עמו על הפירות, מיגו דמשתעי לפירא משתעי לגופא ולא מצי א"ל בגופא לאו בעל דברים דידי את. אלמא כיון דשותף הוא בפירות נכסיה משתעי אכולהו, הכי נמי כיון דשותף הוא למחצה או בשליש, מיגו דלא מצי מדחי ליה מחלקו לא מצי מדחי ליה מאידך אלא בעל כרחיה משתעי לכולהו. אמר אמימר כיון דלא הוי אורכתא אלא אם כתב ואפיק לנפשך דמקני ליה הממון אם תפס המורשה את הממון ולא יהיב ליה למרשה לא מפקינן מיניה דהא קנייה המורשה. רב אשי אמר כיון דכתב ליה בסוף האורכתא כל דמתעני מן דינא קיבלתי עלי שליח שויה ולא מקבל מתנה דאי מתנה גמורה הוי, מאי קיבלתי עלי הא יהביה. ואיכא דאמרי הכי קאמר רב אשי שותפא שווייה דכיון דאיכא תרי לישני לשון מתנה ושליח, שווייה שותף למיתפס פלגא בשביל לשון המתנה (ושליח שוייה דכיון דאיכא תרי לישני) ופלגא יתן למרשה בשביל לשון שליחות דהא לא סילק עצמו מן הממון לגמרי דהא כתיב קיבלתי עלי. והילכ' שליח שווייה דעיקר השטר הולך אחר התחתון דתנן בגט פשוט (ב"ב קס"ה ע"ב) כתוב בו מאתים מלמעלה מנה מלמטה או מנה מלמעלה ומאתים מלמטה הכל הולך אחר התחתון א"כ למה כותבין את העליון, כיון דאינו עיקר ולא גמרינן מיניה, שאם נמחק אות מן התחתון נלמוד מן העליון, אלמא תחתון עיקר ומיניה גמרינן והוי שליח. ומיהו לשון הראשון שהוא מתנה מהני דלא מצי נפקד דחי ליה. דכל היכא דאיכא תרי לישני בשטר ומצינן לקייומי לתרווייהו, כי הכא דהראשון איתקן משום דלא לידחייה הנפקד, אע"ג דהאחרון עיקר לא מבטלי' הראשון והוי עיקר נמי למילתיה. והא דפירש רש"י דמיחזי כשיקרא, הספרים (הטעות) [הטעוהו] שכת' בהו ולא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפרי משום דמחזי כשקרא, פירוש משובש נכתב בספרים. דהאי דלא כתבינן אדרכתא משום דר' יוחנן הוא כדפרישית. ומעשה דר' אבא ורב פפא לאו הרשאה הוי אלא מתנה גמורה מטלטלי אגב מקרקעי. ולא חשד ר' אבא לרב ספרא שיהא מחזיק בממונו, וגם רב פפא לא חשד לרב שמואל. והאי דנפק לאפיה עד תואך, מקום כדאמרינן בנידה (ל"ג ע"ב) רב פפא איקלע לתואך, ומרוב שמחה שהביא לו הממון יצא לקראתו. ופר"ח מפר' שלא יחזיק בקרקע ויקנה הממון. ולא נהירא לי דמה לו להחזיק בקרקע הא אקני ליה בקניין הממון והקרקע וקרקע נקנה בחליפין. ומיהו אם יבא המורשה על הנפקד אם יכפור ישבע ויפטור. שהרי העדים החתומים על ההרשאה, על ההרשאה מעידין ולא על הממון. ובי דינא בתר עדים דייקי. וכן אם יאמר יש לי עליו תביעה כנגד הממון ואני תופסו עד שירד לדין עליהם, הדין עמו, שאפילו מתנה גמורה היתה יכול לומר אני תפסתי קודם וזכיתי בו תחילה. והא דנהגו לכתוב ונתתי לו ד' אמות קרקע בחצרי אפילו אין לו קרקע, אין לך אדם בישראל שאין לו חלק בארץ ישראל. וארץ ישראל מוחזקת היא אע"פ שגוים יושבים עליה דקרקע אינה נגזלת. ומה שפירש רבינו יעבץ קרובי חביבי הלוי דבד' אמות קרקע של חצר מות מיירי, ואין לך אדם שאין לו ד' אמות של קבורה, לא נהירא לי דהא אמרינן גבי איסור גיורא (ב"ב קמ"ט ע"א) קרקע לית ליה, וכי לא היה לו מקום קבורה בין ישראל. נהי דכוכין לא הוי ליה, מקום קבורה אית ליה. אבל בארץ ישראל אין לגרים חלק, ולהכי [אמרינן] באיסור גיורא אי בקרקע קרקע לית ליה. ומה שאמר היכי מצו עדים למיחתם הא לא חזו בנתינת קרקע (ואי) [ואף] לא יהיב קרקע (קדמנ') [קדמיהון], כל דמקני אדעתא דרבנן מקני לכתוב ולחתום ככל דתקינו רבנן וכיון דתקינו רבנן ונתתי לו ד' אמות קרקע, כמאן דאמר הריני נותן לפניכם דמי. הילכך לא מיחזי כשיקרא. ואמרינן נמי בראש הזהב קונה (ב"מ מ"ו ע"א) היה עומד בגורן ואין בידו מעות וכו' ניקנינהו ניהליה אגב קרקע ומשני דלית ליה קרקע. וכן בחזקת הבתים בגמרא דהאומנין (מ"ד ע"ב) אמרינן ודילמא מטלטלי אגב קרקעי אקני להו ומשני וכו' עד כגון דקאמרי ידעינן ביה בפלניא דלא הוה ליה ארעא מעולם. ואי בחצר מוות מי איכא דלית ליה חלק להתם. הילכך מוקמינ' להו בגרים. אי נמי משום הכי כתבי' ונתתי לו ד' אמות בחצירי אע"פ שאין לו קרקע, דאמרי[נן] דילמא אית ליה קרקע במקום אחר. וסמכינן אהא דאמרינן בפרק מי שמת בגמרא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' (קמ"ח ע"ב) אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים. וליכא דפליג עליה. הכי נמי כי מקני אדם מטלטלי אגב מקרקעי לחבריה אע"ג דלא חזינן ליה קרקע אמרינן דילמא אית ליה וקני ולהכי חתמי סהדי. וכל הני קרקע אין לו דאמרינן בתלמודא כגון דקאמרי עדים ידעינן ביה דלא הוי ארעא מעולם. ודקאמר רבא באיסור גיורא קרקע לית ליה, הכי קאמר, איכא סהדי דקרקע לית ליה ואי יהיב ליה לבריה אגב קרקע מייתינא להו וליתה למתנה. והיינו דקא משני כי קא פריך אהא דרב נחמן אלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו מתנה היכי משכחת לה ומשני מתני' במוחזק שאין לו קרקע כלל דאמרי סהדי, אבל כל כמה דלא אמרי מחזקינן ליה דאית ליה וחתמי. ועוד כיון דתקינו רבנן למיכתב ונתתי לו ד' אמות וכו', כי מקנה הרי הוא כאומר ונתתי לו וכו' והרי מודה דאית ליה קרקע. והרב ר' יצחק מריגנשבורק הקשה על פירושי, דתנן בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ו ע"ב) לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו מתנה, ומקשי מינה (קמ"ח ע"ב) לרב נחמן דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד ועמד אינו חוזר דחיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים, ומתרץ למתני' באומר כל נכסי אלו הן, כלומר אין לי נכסים אלא אלו, והקשה הרב והרי יש לו בארץ ישראל לפי פירוש[י]. ואם תוקמה בגר והא אמרינן בעובדא דאיסור גיורא דאיתיה בירושה איתיה במתנה דליתיה בירושה ליתיה במתנה. ואני אומר איבעית אימא בגר ואיבעית אימא בישראל. איבעית אימא בישראל, בבר ארץ ישראל מיירי וזבין כל נכסיו לו. ודרב נחמן מיתוקמה אפילו בבר חוץ לארץ, והא דקאמר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים ולא אמ' שהרי יש לו חלק בארץ ישראל ואיכא שייור, בהכי עסיקי' דידעינן דמכר מה שהיה לו בא"י. איבעית אימא בגר שאין לו בארץ מיתוקמ' מתני'. ומה שהקשה הרב דליתיה בירושה ליתיה במתנה שכיב מרע, לאו אנותן קאי, דאם השכיב מרע גר מצי יהיב לכל מאן דבעי והוא בר ירושה. אלא אמקבל מתנה קאי כגון רב מרי שלא היתה לידתו בקדושה דליתיה בר ירושה לירש מאיסור אביו, ליתיה נמי במתנה לזכות במתנה שיתן לו איסור שהוא שכיב מרע. וכן פירש רבינו יצחק מאלפס. והא דתניא (ב"ב קנ"ו ע"ב) מעשה במרוני שהיה בירושלים וכו', מיתוקמ' בין בישראל בין בגר. בישראל כגון שמכרו או הוא או אבותיו מה שהיה להם בקרקע ארץ ישראל ובזמן שאין יובל היה נוהג. ואיבעית אימא במרוני גר לפיכך לא היה לו קרקע וגם לא קנה קרקע.
